Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט

100 %
0 %
Information about Mati Kaspit life story מה"חיידר" לקוקפיט
Books

Published on February 24, 2014

Author: katuel

Source: slideshare.net

Description

ספרו של מתי כספית, יליד טבריה 1934 , הפורש יריעת חיים רחבה שנפתחת בתקופת
היותו תלמיד ב'חֵיידֶר' בן למשפחה קשת יום, ומסתיימת בעבודתו בשנות האלפיים במִנהל
התעופה האזרחית

‫מתי כספית‬ ‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫זיכרונות‬ ‫רמת השרון‬ ‫תשס"ח - 8002‬

‫‪Mati Kaspit‬‬ ‫‪From ‘Heder’ to Cockpit‬‬ ‫‪MEMORIES‬‬ ‫תמונות הכריכה:‬ ‫• משפחתי, טבריה 3491 בערך.‬ ‫• בתקופת ה"מוסקיטו" 6591.‬ ‫נדפס בישראל, תשס"ח 8002‬ ‫עריכה: בת-עמי מלניק - תיעוד תולדות חיים‬ ‫‪ WWW.TOLDOT.CO.IL‬טל' 6933629-80‬ ‫כל הזכויות שמורות © למתי כספית‬

‫לזכר אחי, ישראל, שנפל במלחמת העצמאות,‬ ‫ולזכר הוריי, טובה ואביגדור זילברמן.‬

‫לשלושת נכדיי האהובים:‬ ‫יובל, אריאל ויונתן,‬ ‫ולכל משפחתי היקרה.‬

‫תוכן העניינים‬ ‫פתח דבר ............................................................................................................ 7‬ ‫ואלה תולדות ....................................................................................................... 9‬ ‫אחיי ואחיותיי .................................................................................................... 51‬ ‫טבריה של ילדותי ............................................................................................... 71‬ ‫מלחמת העצמאות ............................................................................................... 62‬ ‫נפילתו של אחי הבכור ......................................................................................... 03‬ ‫חיל האוויר ....................................................................................................... 33‬ ‫המכתבים שלא כתבתי לאימא ....................................................................... 43‬ ‫מבצע קדש................................................................................................ 94‬ ‫כשהחיים תלויים מנגד ................................................................................. 65‬ ‫יש מי שגר בצריף רעוע - בניית בית חדש להורים ............................................. 46‬ ‫הרביעייה האווירובטית ................................................................................ 76‬ ‫נר לזכרם ................................................................................................. 96‬ ‫אוגנדה – 5691 עד 7691 ................................................................................... 07‬ ‫התרגיל בגוּלוּ ........................................................................................... 28‬ ‫על אידי אמין ועל הקמת חיל האוויר האוגנדי ................................................... 98‬ ‫החיים באוגנדה ....................................................................................... 201‬ ‫"אוּ-אָה מה קרה" .................................................................................... 501‬ ‫סופה של השליחות .................................................................................. 601‬ ‫אוגנדה על קצה המזלג .............................................................................. 901‬ ‫תוכנית אוגנדה ........................................................................................ 011‬ ‫היסטוריה: .............................................................................................. 011‬ ‫השנתיים האחרונות בקבע .................................................................................. 211‬ ‫המסוקים .................................................................................................... 411‬ ‫אל על ............................................................................................................ 811‬ ‫להיות קברניט ............................................................................................. 911‬ ‫קלוב התעופה לישראל בהרצליה ......................................................................... 821‬ ‫מלחמת יום הכיפורים ........................................................................................ 331‬ ‫משרד התחבורה............................................................................................... 931‬ ‫ועדת ערר רפואית עליונה של צוות אוויר .......................................................... 931‬ ‫ִנהל התעופה האזרחית – מבצעי אוויר ............................................................ 041‬ ‫מ‬ ‫מחשבות נוּגות על ִנהל התעופה ..................................................................... 251‬ ‫מ‬ ‫עם אחי ואחיותיי .............................................................................................. 351‬ ‫עם הנכדות...................................................................................................... 351‬ ‫אפילוג ........................................................................................................... 551‬

‫פתח דבר‬ ‫פתח דבר‬ ‫"מ ִי קוּם", שמעתי מתוך שינה את קולו של אבי מעיר אותי. אני ילד בן שבע‬ ‫ַת‬ ‫והשעה ארבע לפנות בוקר. לילה. טבריה כולה עדיין ישנה. אבל אני מיד ערני,‬ ‫קופץ כמו קפיץ ממיטתי ויוצא עם אבא לרחוב לעזור לו לחלק חלב. עד היום‬ ‫אומרים לי שאני כמו טרנזיסטור: קם ומתחיל לעבוד. כשלושים שנה לאחר מכן,‬ ‫אני שוב מתעורר בארבע לפנות בוקר. כעת זה לא אבא אלא השעון המעורר.‬ ‫גם הפעם אני מזנק כמו קפיץ אך לא יוצא לרחובות טבריה עם כּדי החלב, כי אם‬ ‫ֵַ‬ ‫יוצא לשדה התעופה כקברניט להטיס ארבע מאות נוסעים לניו יורק במטוס‬ ‫בואינג 747.‬ ‫בהיותי אדם מציאותי וללא יומרות לא חשבתי שסיפור חיי עשוי לעניין‬ ‫מישהו. אולם חברי מילדות, הסופר דוד בן-קיקי, התעקש שכדאי להעלות את‬ ‫הדברים על הכתב. חודשים רבים התווכחנו, הוא אומר: "להגיע מה'חיי ֶר'‬ ‫ֵ ד‬ ‫המיושן שבו למדת גמרא בטבריה לחיל האוויר – שווה תיעוד, ועוד הטייס‬ ‫הטברייני הראשון".‬ ‫ואני עונה לו: "חבל לנפץ מיתוסים, אבל בארץ נקשרה הילה מוגזמת סביב‬ ‫ראשיהם של טייסים, זו מיומנות כמו כל מיומנות אחרת".‬ ‫"כן, אבל לא כל טייס כמעט נהרג בנחיתת אונס בצרפת".‬ ‫"את מי זה יעניין?" התפלאתי.‬ ‫אך חברי המשיך ללחוץ: "תראה, יצא כעת סרט על אידי אמין. איך ֵדעו ילדיך‬ ‫י‬ ‫ונכדיך על ההיכרות שלך אתו? איך הם ֵדעו על שליחותם של אנשי חיל האוויר‬ ‫י‬ ‫ִ‬ ‫באוגנדה?"‬ ‫7‬

‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫"עזוב", עניתי ופטרתי אותו בתנועת יד.‬ ‫והוא בשלו, דוחק בי שלפחות למען בני משפחתי וחבריי חשוב לתעד את סיפורי‬ ‫ולהנציח את הוריי ואת אחי ישראל שנהרג במלחמת העצמאות. אז נסתתמו‬ ‫טענותיי והתחלתי לאסוף תמונות ומסמכים.‬ ‫כל הדברים שכתבתי מבוססים על זיכרונותיי, על מקרים שראיתי‬ ‫בעיניי ועל הערות שכתבתי ביומנים ובמכתבים. לא הושפעתי מרוח הזמן ולא‬ ‫שיניתי את פני המציאות כדי להתאימהּ לעמדות ולדעות שצצו בתקופה מאוחרת‬ ‫יותר. המקרים הדנים בתאונות קטלניות ובאירועים של כמעט תאונה לוקטו‬ ‫מהתרחשויות שחווינו חבריי ואני, ומבוססים גם הם על זיכרונות תוך הסתמכות‬ ‫על מקורות שונים.‬ ‫בלי עידודו של דוד בן-קיקי שׁאף הציע שם לספר, ובלי תמיכת בני‬ ‫ֵ‬ ‫ֶ‬ ‫משפחתי וחברתי הטובה והיקרה נילי מיליקובסקי, לא היה הספר יוצא לאור.‬ ‫אני שב ומודה לכל מי שתמך, ִרבן, המריץ ועודד ומקווה שתיהנו ושתמצאו בו‬ ‫ד‬ ‫עניין.‬ ‫מתי כספית‬ ‫רמת השרון 8002‬ ‫8‬

‫ואלה תולדות‬ ‫ואלה תולדות‬ ‫סבי, מתתיהו זילברמן, אב-אבי, היה בן למשפחה צפתית ותיקה, שהגיעה ככל‬ ‫הנראה מרוסיה והתיישבה בצפת. סבא התפרנס מסּחר בחיטה והיה בעל חנות‬ ‫ַ‬ ‫בעיר העתיקה בטבריה. הוא נפטר בשנת 2391 בערך ולא זכיתי להכירו. קרוב‬ ‫משפחה שנולד בשנת 3391 נקרא על שמו מחשש שלא ייוולדו נכדים נוספים‬ ‫במשפחה. אך החשש היה מוגזם כי אני נולדתי בשנת 4391 ונקראתי על שמו,‬ ‫וגם נכד נוסף, מתי וייס, שנולד אחריי קרוי אף הוא על שם סבא.‬ ‫לאכזבתי לא מצאתי פרטים נוספים על סבא, אפילו את ִברו לא‬ ‫ק‬ ‫הצלחתי לאתר, אם כי ידוע שהוא נקבר בצפת. בחיפוש אחר קברו שוחחתי עם‬ ‫אנשי חברה קדישא בצפת ובטבריה. לאחר שנואשו ממציאת פרטים אמר לי‬ ‫הרב ֶועיג הטברייני: "סבא שלך כנראה קם והלך, אולי לא היה טוב שם". מקום‬ ‫ו‬ ‫הקבר נותר בגדר תעלומה, אפשר שנהרס בשל פגעי הזמן. הדבר מסביר מדוע‬ ‫לא שמעתי את אבי מדבר על מקום קבורתו ומדוע לא עלה לקבר אביו, אולם‬ ‫דיבר עליו תמיד בגעגועים ובחום.‬ ‫סבתי שבע )שכונתה שייבעל'ה(, נהגה לומר שסבא מתתיהו היה אדם‬ ‫טוב-לב ונעים-הליכות וכך גם זוכר אותו אחי יצחק. שבע הייתה אשתו‬ ‫השלישית, את הראשונה לא אהב, השנייה הייתה עקרה ושבע ילדה לו בן, את‬ ‫אבי, ובת )אמו של מתי וייס, ושל שתי אחיותיו עדינה וזמירה(. סבתי נפטרה‬ ‫בי"ח בטבת תשי"ח - ינואר 8591, שנים רבות לאחר מות סבי, ונקברה בבית‬ ‫העלמין בטבריה.‬ ‫9‬

‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫אבי, אביגדור, נולד בשנת 0091 בערך. הוא למד שנים אחדות ב' ֵיי ֶר'‬ ‫ח ד‬ ‫ובגיל צעיר מאוד יצא לעבוד. הוא היה אדם ישר, צנוע, נוח לבריות, שימש‬ ‫כחזן בבית הכנסת וזכר בעל פה את כל הלחנים והתפילות. הוא קלט שפות וידע‬ ‫לדבר עברית, ערבית, קצת תורכית וכמובן יידיש. )חברי, אלי ניסן, "תפס"‬ ‫אותו שר שיר שלם בערבית.(‬ ‫אבא פחד רק משני דברים: מאלוהים ומאימא שלי. אימא הייתה אישה‬ ‫חזקה, מסורה ללא גבול לילדיה, נעימת סבר, חכמה ונמרצת, ועל פיה יישק‬ ‫דבר. נשות טבריה היו באות אליה להתייעצות ואני הייתי יושב לידן ומקשיב.‬ ‫אימא הייתה מקבלת אותן בפנים מאירות ובחיוך, פותרת סכסוכים, נותנת עצה‬ ‫טובה ומעודדת את הנשים. רק את אבא היא לא טרחה לעודד. בהיותו נשוי‬ ‫לאישה חזקה ודומיננטית לא זכה אבא לכּבוד המגיע לו. גם אנו הילדים לא‬ ‫ראינו את סגולותיו ומידותיו הטובות. ראינו בו אדם חלש שאינו מסוגל לפרנס‬ ‫את המשפחה וזלזלנו בו. עליי הרעיף אבא אהבה רבה, אולי מפני שנשאתי את‬ ‫שם אביו וכינה אותי טוֹטקלה )מלשון טאַטע - אבא ביידיש(. אך אני לא החזרתי‬ ‫ַ ֶ‬ ‫לו חיבה יתרה.‬ ‫כשהלך אבא לעולמו הייתה רק אמי לצד מיטתו. כיום אני מייסר את‬ ‫עצמי שלא קיבלתי את אבי כפי שהוא, לא הייתי לצדו בבדידותו, ולא הרעפתי‬ ‫עליו אהבה וחום כפי שנהגתי כלפי אמי. רק בבגרותי, שנים רבות לאחר מותו,‬ ‫הבנתי שלאימא היה חלק נכבד באופן המבטל והמחפיר שבו התייחסנו לאבא.‬ ‫יום אחד באירוע משפחתי אמרתי לאימא: "די מספיק! את אבא שלנו שיתקת‬ ‫ֶ‬ ‫והשפלת! מספיק!" אינני זוכר מדוע נאמרו הדברים ואיך העזתי לומר אותם‬ ‫לאמי האהובה כל כך, אבל אני זוכר היטב שהיא בחכמתה לא ניסתה להכחיש‬ ‫ולא התווכחה. אפשר שב ִבה ידעה את האמת.‬ ‫ל‬ ‫01‬

‫ואלה תולדות‬ ‫לעתים קרובות הייתי מאזין להוריי משוחחים ביניהם, או ליתר דיוק‬ ‫לאימא מדברת ומטיפה ואבא מהנהן בראשו. אימא נהגה "לתדרך" את אבא לפני‬ ‫שיצא לפגישת תחנונים עם אחד מפּרְסי העיר או עם איזה מנהל עבודה. היא‬ ‫ַ נ‬ ‫הייתה עוטפת את העלבון וההשפלה במילים של שתדלנות ונקודות זכות. אולי‬ ‫נאלץ אבא לבקש הלוואה, אולי להגדיל את קו חלוקת החלב, או פשוט לבקש‬ ‫עזרה כספית, אבל אני זוכר היטב תחושה של בושה וחוסר אונים.‬ ‫ילדים אינם יודעים מה יהיו אירועים מכוננים שיטביעו את חותמם על‬ ‫חייהם. גם אני לא ידעתי זאת. אבל לימים חלחלה בי ההכרה שכבר בגיל צעיר‬ ‫החלטתי שלכך אני לא אגיע, אני לא אחלק חלב כל חיי, ולא אתרפס בפני איש‬ ‫כפי שנאלץ אבי לעשות. אני אמצא לעצמי איזשהו מקצוע שמקנה לבעליו‬ ‫ביטחון כלכלי בלי להתרפס וללא תלות בגבירים.‬ ‫משפחת קוריץ, משפחתה של אמי, הייתה דור שביעי בארץ. גם הם במקורם‬ ‫מרוסיה, התיישבו בצפת ונדדו לטבריה, אולם תהום הייתה פעורה בין שתי‬ ‫המשפחות. משפחת קוריץ נמנתה עם חסידי קארלין1 חרדים אדוקים מאוד.‬ ‫ואילו משפחת זילברמן מצד אבי השתייכו לחסידי בּוֹיאן2 הפתוחים והסובלניים‬ ‫יותר.‬ ‫1 חסידות קארלין נקראת על שם עיירת הקמתה - קארלין שבביילרוס. המאפיין המפורסם‬ ‫ביותר שמלווה את החצר הוא אופי תפילתם הנערך בקול רם ומלוּוה בצעקות של ממש.‬ ‫דרכי הלימוד נשאו אופי רציונלי - נחלת הליטאים.‬ ‫2 חסידות בּוֹיאן על שמה של חצר מהעיירה בויאן שבבוקובינה )שבין רומניה לאוקראינה(,‬ ‫התאגדה בשנים האחרונות עם חסידות רוז'ין. בטבריה הבויאנרים לא התלבשו כחרדים,‬ ‫לא לבשו קפטן ארוך ולא חבשו שטריימל.‬ ‫11‬

‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫ִמהּ של אמי, אוסנה, נפטרה בצעירותה בימי מגפת כולרה שפרצה בטבריה‬ ‫א‬ ‫וקיפדה את חייהם של רבים מתושבי העיר. אמי הייתה כבת חודשיים בלבד‬ ‫במות עליה אמהּ ואביה נותר מטופל בתינוקת שרק נולדה. הוא נשא אישה‬ ‫ִ‬ ‫שנייה ונולדו להם ילדים. בגיל צעיר מאוד הוּצאה אמי מהבית והועברה‬ ‫למשפחות אומנות. כשהגיעה לפרקה, בת שש-עשרה או שבע-עשרה, שידכו‬ ‫אותה לאבי. החתן לא מצא חן בעיני סבי, אברהם קוריץ, הוא ראה בחומרה רבה‬ ‫את נישואי בתו לאדם שלא לבש שחורים ולא חבש שטריימל ולכן החרים‬ ‫אותנו. מגיל צעיר ידעתי שאנחנו מוחרמים וחשתי על בשרי חרם שנאמר עליו‬ ‫שהוא גרוע יותר מפסק דין מוות. בגיל ארבע בערך באתי לחנותו של סבא‬ ‫קוריץ. הוא נחשב לאדם אמיד ובחנותו מכר מכּל טוּב: תבלינים, חלבה‬ ‫בתפזורת, שוקולדים, סוכריות. ואני ילד קטן ממשפחה קשת יום באתי לחנות‬ ‫וביקשתי ממנו ממתק. סבא רדף אחריי בחמת זעם אל תוך הרחוב ובין‬ ‫הסמטאות, אוחז מטאטא בידו, מנפנף בו‬ ‫ומגרש אותי מלפניו. ספגתי בשקט את‬ ‫העלבון וברחתי מהמקום.‬ ‫אחי הגדול יצחק, שהיה כנראה אמיץ ממני,‬ ‫נהג לנדנד ולהילחם עד שהיה מצליח‬ ‫להוציא מסבא חתיכת שוקולד או סוכרייה.‬ ‫החרם נמשך עד שנפטרו כולם, ורק עם‬ ‫נינו של אברהם קוריץ, בנו של אברהם‬ ‫הלר, יצרתי קשר בשנות בגרותי.‬ ‫21‬

‫ואלה תולדות‬ ‫מימין: סבי‬ ‫מתתיהו זילברמן,‬ ‫מסייע לאבא‬ ‫בעבודתו.‬ ‫טבריה בשנות‬ ‫העשרים של‬ ‫המאה העשרים.‬ ‫משמאל:‬ ‫רעייתו, סבתי‬ ‫שבע זילברמן.‬ ‫על ברכיה נכדתה‬ ‫עדינה וייס.‬ ‫אמי בצעירותה,‬ ‫עומדת כנראה לצד סבתהּ.‬ ‫אבי, אביגדור זילברמן, מוכר חלב. טבריה,‬ ‫שנות הארבעים או תחילת שנות החמישים.‬ ‫31‬

‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫שמונה נפשות היינו בבית, הורים ושישה ילדים. גרנו בשכונת אחווה בחלק‬ ‫התחתון של טבריה, בקומת קרקע בדירה בת שני חדרים, שאפילו אז בילדותי‬ ‫חשבתי אותה לקטנה ודלה. בקומה הראשונה גרו שלוש משפחות, בלי אמבטיה‬ ‫וכולן השתמשו באסלה אחת בחצר שמחוץ לבית. גם בהשוואה לחבריי‬ ‫הטבריינים נחשבנו למשפחה ענייה. מגיל צעיר ידענו שעלינו לעזור בפרנסה‬ ‫שאם לא כן פשוט לא יהיה אוכל. עבדנו בעבודות שונות, עזרנו לאבא בחלוקת‬ ‫חלב, קצת בסבּלות ובעבודות מזדמנות נוספות.‬ ‫משפחת זילברמן‬ ‫הוריי: אביגדור וטובה )טויבל'ה( לבית קוריץ )יושבים למטה(. אחיי הגדולים )מימין לשמאל(:‬ ‫ישראל ז"ל - נהרג במלחמת העצמאות, אסנת ויצחק. אחיותיי הקטנות: גלילה )למטה מימין(‬ ‫ושרה )משמאל(, אני )חובש כיפה ובעל פאות קצרות( עומד בין הוריי. טבריה 3491 בערך.‬ ‫41‬

‫אחיי ואחיותיי‬ ‫אחיי ואחיותיי‬ ‫אחי הבכור ישראל היה כמו אב מסור שדאג לכולנו. הוא הרבּה לקרוא ספרים,‬ ‫ִ ָ‬ ‫היה לו חוש הומור וכישרון חיקוי מעולה. כאשר הגיע תיאטרון "הבימה" או‬ ‫"האוהל" לטבריה הספיק הכסף לקניית כרטיס אחד בלבד. ישראל נהג ללכת‬ ‫להצגות וכשחזר הביתה היה מתאר בהתלהבות את האולם במלון גינוסר שבו‬ ‫נערכו ההצגות, את היציע ואת התאים המרופדים בקטיפה אדומה. הוא תיאר את‬ ‫התפאורה והתלבושות, את השחקנים והעלילה, ונהג להציג בפנינו מערכות‬ ‫שלמות. ישראל היה מדקלם כל שחקן בתפקיד שלו באינטונציה המתאימה וזכר‬ ‫את הטקסטים בעל פה. כך "ראיתי" מבּעד לעיניו של ישראל המון הצגות.‬ ‫ַ‬ ‫בשנת 8391 בערך ארגן ישראל קונצרט צף על ספינה בכנרת‬ ‫בהשתתפות הזמרת ברכה צפירה. הוא עסק בכול: יזם, הפיץ, פרסם, הדביק‬ ‫מודעות, מכר כרטיסים – הכול. הייתי כבן ארבע ונדבקתי בהתלהבות ובהמולה‬ ‫שמסביב. כשהגיע היום הגדול באתי עם אמי לחוף וראיתי לאַכזבתי את הספינה‬ ‫מתרחקת לכיוון עין גב. יד ביד חזרתי עם אמי הביתה כשעיניי דומעות. ברחמים‬ ‫עצמיים ללא גבול מלמלתי לעצמי שיר ביידיש מתובל בערבית, כנהוג בטבריה‬ ‫באותם ימים: "מסכּין ַא מטס ִישט ְפוּראען אָה ְען פפוֹריקל" )מסכן יא מתי‬ ‫פ ַ ִ ֶ‬ ‫ַ ִ י ֶַ נ ְ ג ֵ‬ ‫לא נסע על הספינה. בבור – פירושה ספינה בערבית, המילה עברה בטבריה‬ ‫הסבה ליידיש ונעשתה פפוריקל(. לא הייתי זוכר את האירוע לולא הייתה אמי‬ ‫שבה ומזכירה אותו, וחמוּר מזה, היא אף ציטטה את שירי העצוב באוזניהן של‬ ‫כמה מחברותיי. ואת קול צחוקן המתגלגל אני זוכר היטב.‬ ‫51‬

‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫אסנת, אחותי הגדולה, למדה ב'אליאנס', היא היחידה שזכתה לכך.‬ ‫אנחנו הבנים למדנו ב' ֵיי ֶר' עד שהצלחנו למלט את נפשנו משם. אסנת נישאה,‬ ‫ח ד‬ ‫הקימה משפחה והתגוררה בחולון. היא נפטרה בשנת 6002 ועד יום מותה נותרה‬ ‫יפהפייה.‬ ‫אחי יצחק הצטרף לבריגדה בשנת 4491 ושירת באירופה. הוא נשאר‬ ‫שם לאחר שתמה מלחמת העולם השנייה כדי לסייע בפעילות הבריחה והעלייה‬ ‫הבלתי לגלית ארצה. יצחק נתן את הדרכון שלו לעולה חדש והשתמש בעצמו‬ ‫בזהות בדויה. יום אחד הגיע שליח לטבריה ואמר לנו בקול ממתיק סוד: "לא‬ ‫קוראים לו עכשיו יצחק, אלא גרישה". מקץ שנים אחדות חזר יצחק ארצה,‬ ‫נפטר מ"גרישה", הקים משפחה יפהפייה והשתקע בנס ציונה. יצחק ניחן‬ ‫בכישרון כתיבה מעולה ונהג לכתוב מ ָאמות מושחזות. שנים רבות הוא עסק‬ ‫ק‬ ‫בפעילות התנדבותית, סייע לעולים חדשים ובעיקר לאסירי ציון, וגם היום הוא‬ ‫מתנדב בוועד המפקח של קופת חולים, משמש כסגן יושב ראש הסתדרות‬ ‫הגמלאים, ומקדיש מזמנו למען נזקקים. באוקטובר 7002 הוענק לו אות "יקיר‬ ‫הכללית" על עשייה התנדבותית רבת שנים.‬ ‫אני הייתי הילד הרביעי במשפחה, נולדתי בטבריה בפברואר 4391‬ ‫בבית החולים הסקוטי שלחוף הכנרת, המשמש כיום כמלון. אחותי שרה,‬ ‫הצעירה ממני בשלוש שנים, מתגוררת עם משפחתה בירושלים. היא האדם‬ ‫הטוב ביותר במשפחתנו. היא נאמנה ומסורה לכולם, טובת-לב ויפת-נפש מאין‬ ‫כמוה. כשאימא נזקקה לעזרה נחלצה שרה לסייע לה במסירות אין קץ. המרחק‬ ‫שבין ירושלים לטבריה לא היווה כלל מכשול בדרכה לסעוד את אימא, לטפל‬ ‫בה ולעמוד לצדה. גלילה, הצעירה מכולנו, זריזה, חרוצה ודעתנית, מתגוררת‬ ‫בנתניה. היא נישאה והקימה משפחה מקסימה.‬ ‫61‬

‫טבריה של ילדותי‬ ‫טבריה של ילדותי‬ ‫טבריה של ילדותי הייתה עיר מעורבת3; התגוררו בה יהודים וערבים, אשכנזים‬ ‫וספרדים, חילוניים וחרדים, ותיקים ועולים חדשים. כל עדה חיה את חייה,‬ ‫שמרה על מנהגיה, ונדיר היה שיתערבבו בקשרי נישואין.‬ ‫בתי כנסת רבים היו בטבריה ובכל אחד מהם התפללו בנוסח האופייני‬ ‫ובניגון המסורתי שלו. אבי הלך כמובן לבית הכנסת האשכנזי, אך ממש ליד‬ ‫ביתנו מעבר לסמטה צרה שכן בית כנסת ספרדי. כך למדתי והכרתי היטב את‬ ‫ֵ‬ ‫התפילות והנעימות בנוסח עדות המזרח. עד היום אני יכול ללא כל קושי‬ ‫להתחרות בחבריי שהתפללו בבתי הכנסת הספרדיים ולהזכיר להם את הנעימה‬ ‫של בית אביהם.‬ ‫בעיר העתיקה, שסמטאותיה נשקו לכנרת במזרח ולרחוב הגליל‬ ‫במערב, התגוררו בעיקר ערבים והייתה גם מובלעת של מעט יהודים. נהגנו‬ ‫להתרוצץ בלי חשש בחצרות ובין דוכני השוק שריחותיו, צבעיו הססגוניים‬ ‫וצעקות הרוכלים עדיין שמורים בזיכרוני. שם שכנו מסגדים, בתי כנסת, כנסיות‬ ‫וגם ה' ֵיי ֶר' שלי.‬ ‫ח ד‬ ‫משפחתי התגוררה כאמור בשכונת אחווה שבעיר התחתית. רוב תושבי‬ ‫השכונה היו יהודים בני עדות המזרח, רובם פועלים וסוחרים זעירים ממעמד‬ ‫סוציו-אקונומי נמוך. בעיר העילית, קריית שמואל, התגוררו רק יהודים, רובם‬ ‫אשכנזים. חלקם עלו מרוסיה ונקראו בפינו "מוסקובים" )מלשון מוסקבה(,‬ ‫3 ב-8491 מנתה האוכלוסייה בטבריה כעשרת אלפים תושבים, כ-005,5 יהודים וכ-005,4 ערבים.‬ ‫מתוך : "ארבעים הימים במערכה לשחרור טבריה", קובץ עדויות, הוצאת משרד הביטחון ההוצאה‬ ‫לאור, תשנ"ד 3991, עמ' 71.‬ ‫71‬

‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫אחרים עלו מגרמניה ונקראו כמובן ֶקים. שם התגוררו הרופאים, בעלי‬ ‫י‬ ‫המקצועות החופשיים, אנשי הפקידות הבכירה ובעלי ממון. תושבים אלה‬ ‫התבדלו משאר אנשי טבריה והיו בהם מתנשאים שמעולם לא ביקרו בעיר‬ ‫העתיקה הערבית ואף לא בשכונת מגוריי.‬ ‫ייזכרו לטובה שני היקים, ד"ר בלומנטל ורעייתו, שעמדו לבושים‬ ‫בחלוקים לבנים והזליפו טיפות עיניים לילדים שסבלו רובם ככולם מדלקות‬ ‫כרוניות. הילדים היו עוברים אצלם בדרכם לבית הספר, עומדים רגע ליד‬ ‫השניים שנראו כמלאכים טובים, זוכים בטיפה בכל עין, בליטוף בראש ו"ילד‬ ‫רוץ לבית הספר". בנם, מיכאל בלומנטל ז"ל, חברנו, נעשה לימים גם הוא‬ ‫פרופסור ידוע בתחום רפואת עיניים. הוא עזר לכולנו בידע המקצועי שלו, ברוח‬ ‫טובה וברוחב לב. דרכינו הצטלבו פעמים אחדות בניירובי בדרך לביקור מולדת,‬ ‫מיכאל היה בהשתלמות מקצועית באפריקה ואני בשליחות באוגנדה. מיכאל‬ ‫נפטר בשנת 7002 . יהי זכרו ברוך.‬ ‫הלשון השגורה אצל בני עדות המזרח הייתה ערבית מתובלת בעברית, ואילו‬ ‫אצל האשכנזים נוספה לבלילה גם יידיש. בביתנו דיברנו בערבוביה יידיש‬ ‫ועברית, ובדרך כלל דיברו אלינו ההורים ביידיש ואנו ענינו להם בעברית.‬ ‫בהיותי נער מהעיר התחתית היה עליי לעמול קשה כדי להתקבל בין‬ ‫ילדי העיר העילית, מה עוד שה' ֵיי ֶר', בית הספר היסודי שלי "תחכמוני", ובית‬ ‫ח ד‬ ‫הספר "עמל" שכנו כולם בעיר התחתית.‬ ‫ימי ילדותי נצבעו בתחושת חוסר שייכות: לא הייתי חרדי אך גם לא‬ ‫חילוני; אשכנזי בשכונת בני עדות המזרח; בין הבודדים שעזר מגיל רך בפרנסת‬ ‫הבית ועוד לעיני כל העיר. אמנם לא חשתי שילדותי עשוקה, הייתי שמח‬ ‫81‬

‫טבריה של ילדותי‬ ‫ואופטימי ובעל ביטחון עצמי שהספיק לי כדי להאמין ביכולותיי ולשאוף קדימה,‬ ‫אך הבדלי המעמדות הטרידו אותי. ימים רבים חיפשתי דרך להיות אחד‬ ‫מהחבר'ה גם בקרב בני העיר העילית. רק כעבור ארבע שנים, מששבתי לעיר‬ ‫ֶ‬ ‫ֶ‬ ‫עם דרגות קצונה וכנפי טיס, נתקבלתי ל"מועדון הסגור" של העיר העילית.‬ ‫בגיל ארבע וחצי נשלחתי ללמוד ב' ֵיי ֶר'. למדו בו מהבוקר ועד אחר‬ ‫ח ד‬ ‫הצהריים בעיקר תורה ומעט חשבון. הרב הרשל הרעיף עלינו עדינות וחום ומדי‬ ‫פעם חילק סוכריות, אך ידע גם להקפיד על משמעת. בכיתה ב' הופיע הרב‬ ‫שמיל אהרן, חסיד הגישה "חוֹשׂך ׂשבטוֹ...". על כל עבירת משמעת נהג להעניש‬ ‫ְֵ ְִ‬ ‫אותנו במכות סרגל על אצבעות כף היד. זהו כ ֵב שזוכרים.‬ ‫א‬ ‫חייתי מעין חיים כפולים: בבוקר למדתי ב' ֵיי ֶר', אצל רב קפדן כמו‬ ‫ח ד‬ ‫בחשכת ימי הביניים, ואילו אחר הצהריים נהניתי מחופש יחסי, הייתי כאחד‬ ‫הילדים החילוניים ושיחקתי עם חבריי כדורגל עשוי מסמרטוטים. עד היום‬ ‫נוהגים חבריי לחקות אותי כשאני רץ אחרי הכדור, פאותיי מתנפנפות ברוח ואני‬ ‫מחזיק ביד אחת את הכיפה לבל תיפול.‬ ‫כבר בתקופת ה' ֵיי ֶר' התחלתי לעזור לאבא בחלוקת חלב. בתחילה‬ ‫ח ד‬ ‫היה מבקש שאשמור על החלב כשהוא עוסק בחלוקתו. כשהתחזקו זרועותיי‬ ‫עזרתי לו גם בנשיאת הכדים. בשבע בבוקר הייתי חוזר הביתה, אוכל בחיפזון‬ ‫ורץ ללימודים. יום אחד בעת חלוקת החלב יצא מאחת החצרות כלב תוקפני,‬ ‫רדף אחריי ונשך אותי. במשך עשרים ואחד ימים הלכתי לבדי אל האחיות-‬ ‫נזירות שעבדו במשרד הבריאות )הסחֶה בערבית( והן הזריקו לי מדי יום ביומו‬ ‫ַ ִי‬ ‫זריקה אחת בבטן נגד כלבת. מאותו יום ואילך רעדתי מפחד בכל פעם שהתקרב‬ ‫אליי כלב, ועד היום טבוע בי חשש קדמון ומביך מכלבים.‬ ‫91‬

‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫לאורך כל ימי ילדותי חשתי בושה על עבודתי כחלבן ועל הכנסתו‬ ‫העלובה והלא קבועה של אבי. שנים רבות חלפו עד שהעזתי לדבר על כך בגלוי.‬ ‫בהיותי כבן ארבע או חמש, בשנת 8391 בערך, שמעתי מטוס באוויר. תחילה‬ ‫שמעתי את רעש המנוע ואחר כך השתרר שקט. למחרת בבוקר רצתי לבּוּנט‬ ‫)חוף הים שלאורכו שוכנים בתי הקפה( וראיתי ששולים מהמים את המטוס‬ ‫וכמה גוויות.‬ ‫לימים נודע לי שהיה זה מטוס אנגלי מחברת התעופה ‪Air Imperial‬‬ ‫שהעביר דואר מאנגליה להודו. הטייס ניסה לנחות בלילה בכנרת ולא הצליח. זה‬ ‫היה המפגש הראשון שלי עם תעופה. ההיגיון אומר שאירוע כזה היה משפיע‬ ‫עליי דווקא להתרחק מטִס, אך משום מה קרה ההפך הגמור.‬ ‫י‬ ‫מדי פעם היו הערבים מיידים אבנים לעברנו. פעם בהיותנו ב' ֵיי ֶר'‬ ‫ח ד‬ ‫שמענו קריאות בהלה: "תברחו ילדים!" יצאנו בריצה אל עבר העיר העליונה‬ ‫היהודית. להפתעתי ראיתי את אבא בא מולי, הוא נשא אותי בזרועותיו והגן‬ ‫עליי בגופו. נפוצה שמועה שעומד להתרחש פוגרום ואבא הגיע ל' ֵיי ֶר' כדי‬ ‫ח ד‬ ‫להרחיק אותי מהסכנה.‬ ‫לא רק חששות מערביי העיר הטרידו את יהודי טבריה. אני זוכר את‬ ‫המבוגרים מדברים בדאגה על החדשות שהגיעו מצפון אפריקה בעיצומה של‬ ‫מלחמת העולם השנייה. בשנת 1491, עם התקדמות הצבא הגרמני בפיקודו של‬ ‫רומל, הצליח הכוח שבפיקודו להגיע עד לאל-עלמֵין שבשערי אלכסנדריה.‬ ‫ֶ ַַ י‬ ‫בארץ ָבר החשש מכיבוש הצבא הנאצי את ארץ ישראל והוכנה תוכנית הגנה‬ ‫ג‬ ‫כוללת במקרה של פלישת הגרמנים. התוכנית נקראה "מצדה על הכרמל" וכללה‬ ‫התבצרות והסתתרות במקומות מסתור שונים. בטבריה נהגו אנשים להתכנס על‬ ‫02‬

‫טבריה של ילדותי‬ ‫גגות הבתים ובקיץ אף לישון על הגג, ושמעתי את המבוגרים שעל הגג חוזרים‬ ‫ומזכירים שמות כמו: "רומל", "הכרמל", "הגליל", ואפילו "ניקוסיה"‬ ‫שבקפריסין. הייתי אז ילד בן שבע ולא הבנתי את הפחד והבהלה שנבלעו‬ ‫בדיבורים. רק מאוחר יותר, כששמעתי על השואה, התחלתי לקלוט את האיום‬ ‫שעמד בפתח. כידוע רומל הובס בקרב אל עלמיין, היישוב בארץ נשם לרווחה‬ ‫וכל התוכניות נגנזו.‬ ‫בגיל אחת-עשרה בערך ידעתי שאני לא רוצה להישאר ב'חיי ֶר'. נראיתי חריג‬ ‫ֵ ד‬ ‫בין חבריי בעלי הפאות הארוכות והמסולסלות, ואצלי הלכו הפאות והתקצרו.‬ ‫ידעתי היטב שאני לא רוצה להיות רב וששום תועלת לא תצמח מלימודיי שם.‬ ‫לא דיברתי על כך עם איש וּודאי שלא התייעצתי עם הוריי. למדתי אז אצל הרב‬ ‫חצקל, התחלנו ללמוד תלמוד ושנאתי כל רגע. יום אחד ִמקום ללכת ל'חיי ֶר'‬ ‫ֵ ד‬ ‫בּ‬ ‫שיניתי את מסלול ההליכה הרגיל שלי בשלושים מעלות והלכתי לבית ספר‬ ‫"תחכמוני"4, שהשתייך לרשת בתי הספר של "המזרחי". בעיני משפחתי מדובר‬ ‫היה במוסד כמעט חילוני.‬ ‫שפת הדיבור ב'חיי ֶר' הייתה יידיש והעברית לא הייתה שגורה בפי.‬ ‫ֵ ד‬ ‫באתי ל"תחכמוני" ואמרתי למבוגר הראשון שפגשתי: "אני חפץ לראות את‬ ‫המנהל". הפנו אותי למנהל ואני אמרתי לו: "אני חפץ ללמוד בבית ספרך".‬ ‫התאמנתי שעות ארוכות על המשפט הזה. והמנהל, מר עמיאל, הניח את ידיו על‬ ‫כתפיי ואמר: "התקבלת". הוא לא בחן אותי, לא ביקש מכתב מההורים, פשוט‬ ‫ָ‬ ‫כך. אשתו הייתה מורה בבית הספר ונתנה לי שיעורי עברית אחר הצהריים,‬ ‫4 בשנת תש"ג )3491(, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, נוסד בטבריה בית הספר‬ ‫"תחכמוני" ולמדו בו אז עשרה תלמידים.‬ ‫12‬

‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫בהתנדבות כמדומני. המנהל קיבל אותי לכיתה ה', היו שם כחמישה-עשר‬ ‫תלמידים, כולם בנים, והפכתי לתלמיד מן המניין.‬ ‫בימים הראשונים עוד הזכירו לי הוריי לקחת את הסידור והחומש, אחר‬ ‫כך גזזתי את הפאות במספרה של סיגלוביץ וכך נודע להם שאני ב"תחכמוני".‬ ‫הוריי הטרודים בשלהם קיבלו את העניין בשוויון נפש, "נוּ שיהיה" אמרו. בין‬ ‫כך ובין כך היינו משפחה משוּנה בנוף הדתי של טבריה, דתיים אך לא חרדים,‬ ‫קשורים למשפחה ידועה אך מוחרמים על ידה. אז הילד עבר מה'חיי ֶר'‬ ‫ֵ ד‬ ‫ל"תחכמוני" – "שוֹין".‬ ‫למדתי ב"תחכמוני" עד כיתה ח' ומשם עברתי לבית הספר המקצועי‬ ‫"עמל". חברים משם נותרו חבריי הטובים עד עצם היום הזה וביניהם אלי ניסן‬ ‫שהתגורר לידי בשכונת אחווה, וחברות אמיצה ורבת שנים נקשרה בינינו.‬ ‫לימים עבד אלי ניסן ככתב מדיני של "דבר" ובתוקף תפקידו ליווה את ראש‬ ‫הממשלה לוי אשכול בעת ביקורו באוגנדה. מאוחר יותר מונה ניסן לדוברו.‬ ‫למדנו מעט ו ִברזנו הרבה. אלטמן, המורה למסגרוּת, שהיה חוזר‬ ‫ה‬ ‫ודורש שנשייף מוטות ברזל, נהג להאשים אותי: "אני נותן לך ברזל ואתה‬ ‫מחזיר לי ְסיק". התלהבות הייתה לי אבל מעט כישרון. מקץ שנתיים ידעתי‬ ‫פּ‬ ‫שגם מסגר טוב לא יצמח ממני, המקצוע פשוט לא מתאים לי.‬ ‫22‬

‫טבריה של ילדותי‬ ‫בכיתה ה' או ו' בבית הספר "תחכמוני" עם המנהל מר עמיאל‬ ‫בבית ספר "עמל", טבריה 0591.‬ ‫32‬

‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫בבית ספר "עמל", מרחיבים אופקים בשיעור מסגרוּת,‬ ‫אני )שלישי מימין( חברי אלי ניסן )רביעי משמאל(.‬ ‫בלידו עם חברים.‬ ‫מימין לשמאל: אביב שרירא, דוד בן-קיקי, אני, עבו ויחיאל פרידפרטיג )ראשון משמאל(.‬ ‫42‬

‫טבריה של ילדותי‬ ‫כבן ארבע-עשרה. צולם מפתח ביתי, ברקע העיר העתיקה והכנרת, טבריה 8491.‬ ‫52‬

‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫מלחמת העצמאות‬ ‫הערבים שנטשו את בתיהם בטבריה במלחמת העצמאות היו בטוחים שהם‬ ‫עוזבים את העיר לימים ספורים בלבד. התעמולה של מנהיגי ערב קראה להם‬ ‫לצאת מאזור הקרבות והבטיחה שמיד לאחר כיבוש טבריה הם יוכלו לשוב‬ ‫לבתיהם. אלא שתוכניותיהם השתבשו, הם נסעו במשאיות לכיוון ירדן ולבנון‬ ‫והפכו לפליטים. כך הייתה טבריה לעיר הראשונה שנכבשה בידי כוחותינו‬ ‫)אפריל 8491(.‬ ‫ועדת המצב הזמנית שבראשה עמד משה צחר, לימים ראש העיר,‬ ‫פרסמה כרוז לתושבי טבריה היהודים. הכרוז שהתפרסם ב-91 באפריל 8491,‬ ‫יום לאחר יציאת הערבים באופן מאורגן על ידי הבריטים, נכתב בגיבוי רבני‬ ‫העיר ואנשי הפלמ"ח. הכרוז קרא לתושבים היהודים "לשמור בכבוד על‬ ‫ניצחוננו הראשון, אל יחולל נשקנו הטהור. לא אנו נישלנו את התושבים‬ ‫הערבים מבתיהם בעיר, בעצמם בחרו להם בדרך הזאת... אך יבוא יום‬ ‫והתושבים הערבים ישובו לבתיהם ורכושם בעיר, כתושבים בעלי זכויות שוות‬ ‫בה. איש אל יעיז על כן לגעת ברכושם. הנהגת היישוב העברי רואה את עצמה‬ ‫אחראית לשמירת רכוש הערבים בעיר והוא ישמר במלוא הקפדנות... כל‬ ‫פגיעה, ותהא הקלה ביותר בנכסים אלה תגרור אחריה עונשים חמורים ביותר‬ ‫נגד הפוגע".‬ ‫5‬ ‫5 מתוך : "ארבעים הימים במערכה לשחרור טבריה", קובץ עדויות, הוצאת משרד הביטחון ההוצאה‬ ‫לאור, תשנ"ד 3991, עמ' 44.‬ ‫62‬

‫מלחמת העצמאות‬ ‫אך למרות הכרוז נערכה ביזה. בין הבוזזים שעטו על בתי הערבים היה‬ ‫ָ‬ ‫אדם שהציע למכירה אופניים במחיר מוזל. התפללתי שאימא תסכים לקנות‬ ‫אותם, לרוב חבריי היו אופניים וידעתי שלא יהיו לי אם לא אקנה את אלה.‬ ‫שלחתי שליחים לרכך אותה, אך היא התנגדה וטענה שמדובר ברכוש נטוש של‬ ‫ערבים. לאחר מאמצים רבים ותוך שימוש בטכניקה הידועה של ִדנוד מתמשך‬ ‫ִ‬ ‫נ‬ ‫ועקבי – אימא נעתרה. לוּ הייתה רואה כיצד נהגנו לאחוז בסולם האחורי של‬ ‫ִ‬ ‫האוטובוסים בדרך העולה לקריית שמואל, ויורדים ברכיבה מטורפת במורד‬ ‫ההר – אינני בטוח שהייתי מצליח לשכנעהּ. אבל למזלי אימא לא ידעה על‬ ‫התעלולים שלנו. כשהדבר נודע לאחי ישראל הוא נזף בי כהוגן ובצורה אבהית‬ ‫וחינוכית קרא לי לסדר. עם זאת הוא שמר את הסוד ולא סיפר על כך להוריי.‬ ‫שוטטתי עם חבריי בבתי הערבים הנטושים, הבתים נבזזו כולם ובדרך‬ ‫כלל מצאנו רק תוהו ובוהו. יום אחד הגענו לבית ריק ושם ראיתי את חלום חיי:‬ ‫פטיש טפסן, שבראשו ישנה מגרעת לתלישת מסמרים. לא יכולתי לחלום על‬ ‫ַדֶ'ט נפלא מזה. שכננו, דניאל כדרא, היה טפסן )וגם מפקד אזור שכונת אחווה‬ ‫ִ‬ ‫ג ג‬ ‫מטעם ה"הגנה"(. הייתי מתבונן בו כשעבד בבניין ומתפעל מהקלות שבה היה‬ ‫עוקר מסמרים בעזרת פטיש הטפסן שלו.‬ ‫הבאתי את הפטיש הביתה, אך ברגע שנכנסתי אימא אמרה: "מה זה?"‬ ‫"זה פטיש של טפסנים", הסברתי כשעיניי מושפלות לרצפה.‬ ‫"איפה מצאת אותו?"‬ ‫"בבית ריק", עניתי‬ ‫"קח את הפטיש ותראה לי איפה מצאת אותו". הלכנו לבית הריק,‬ ‫הארגז עם כלי העבודה היה מונח על הרצפה אך תכולתו נעלמה.‬ ‫"מפה לקחת?" אימא שאלה.‬ ‫ָ‬ ‫72‬

‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫"כן", עניתי.‬ ‫"אז לפה תחזיר! לא לוקחים דברים שלא שייכים לך! בוודאי שלא‬ ‫מאומללים שברחו מבתיהם!" אימא הייתה ישרה כמו סרגל ונוקשה כמו מורה‬ ‫פרוסית. ידעתי שאין סיכוי לשנות את דעתה והחזרתי את חלום חיי לארגז‬ ‫הכלים.‬ ‫למותר לציין שהביזה וההרס בבתי הערבים הנסים על נפשם לא‬ ‫הוסיפה כבוד לאנשי טבריה. ועל כך נוספה גם בכייה לדורות שהריסת הבתים‬ ‫והסמטאות בעיר העתיקה קברה תחתיה אתר יפהפה וייחודי של היישוב בטבריה‬ ‫מהמאות הקודמות.‬ ‫הימים בין ה-8 ל-81 באפריל 8491 היו עשרת הימים הקשים ביותר לתושבי‬ ‫השכונות הנצורות בטבריה. הערבים היו מוגנים על ידי החומה של העיר‬ ‫העתיקה והשבת האש של כוחותינו לא פגעה בהם. באותה עת נהרגה שכנה‬ ‫שלי, נערה בת גילי, בתו של הרב הרשל לובין, מכדור צלפים שפגע בראשה.‬ ‫הרב לובין ומשפחתו היו מושא להערצה בעיניי. הוא ואשתו היו חרדים, בניהם‬ ‫היו דתיים אם כי לא חרדים כהוריהם, וכאבם נגע ללב רבים.‬ ‫ֵ‬ ‫ביום 8 באפריל 8491 נפצעתי מכדור שחדר לשוק רגלי השמאלית,‬ ‫מילימטרים ספורים מהעצם. הייתי בדרכי מרחוב הגליל )שליד החומות( לסמטה‬ ‫שמעל החנות למכשירי כתיבה של קניג, מעביר לאחד הלוחמים רובה קנדי‬ ‫ֶ‬ ‫ארוך קנה. אחות טיפלה בי ונשאה אותי בזרועותיה לנקודת פינוי בשכונת‬ ‫אחווה, ומשם פינה אותי משוריין בריטי לבית החולים שוייצר בקריית שמואל.‬ ‫הלחימה התנהלה בעיר התחתית וקריית שמואל הייתה נקייה מצלפים. כעבור‬ ‫ימים אחדים שוחררתי מבית החולים ועברתי להתגורר בביתו של קרוב‬ ‫82‬

‫מלחמת העצמאות‬ ‫משפחתי מתי רוזנבלום )הקרוי גם הוא על שם סבי(. נשארתי שם עד לתום‬ ‫הקרבות ב-81 באפריל 8491.‬ ‫בלילות המלחמה השקפתי אל האורות המרוחקים שהבליחו בחשכה מהחוף‬ ‫המזרחי של הכנרת. שכן שם רק קיבוץ מבודד אחד, עין גב. )הקיבוץ הש ֵן,‬ ‫כ‬ ‫ַ‬ ‫האוֹן, שלושה קילומטרים מדרום לו, נוסד רק בשנת 9491.( הכוחות הסורים‬ ‫ָ‬ ‫ישבו כמה מאות מטרים מעין גב, הילדים והנשים פונו, ורק קומץ גברים נותר‬ ‫להגן על המקום. הייתי עדיין נער, אבל כבר אז הערצתי את אומץ לבם. עם‬ ‫תחילת הקרבות זרם צבא סוריה לעבר עמק הירדן מצויד בכוחות שריון ובסיוע‬ ‫ארטילרי. הסורים כבשו את משטרת צמח והחלו לתקוף את הדגניות.‬ ‫כשהסורים התקרבו לדגניות וכבשו את שער הגולן ואת מסדה ריחפה דאגה רבה‬ ‫גם אצלנו. החלו דיבורים על פינוי הילדים גם מטבריה ורבים נתקפו חרדה.‬ ‫באותה עת תפסו כוחות צבא ההצלה של קאוּקג'י משלטים בגליל‬ ‫התחתון, וצבא לבנון פלש לגליל העליון. קיבוץ עין גב הותקף גם הוא, חבריו‬ ‫היו חמושים בנשק קל בלבד. לאחר שלושה ימים הם הצליחו להדוף את‬ ‫ההתקפה על עין גב אך משמר הירדן נפלה בידי הסורים ואנשיה הלכו בשבי.‬ ‫לימים, כשהחלו לדבר בארץ על "הקיבוצניקים המושחתים" )ואכן‬ ‫פשטה גם בהם התנהלות בלתי ראויה(, לא הצטרפתי להשמצות. מול עיניי שבה‬ ‫ועלתה תמונת הכנרת והאורות המבודדים שמול טבריה. חשבתי על חלקם‬ ‫הנכבד של הקיבוצים בהקמת המדינה, זכרתי את 'חומה ומגדל' ואת גבורתם של‬ ‫אנשי עין גב שבגופם הגנו על הקיבוץ ועל גבולנו.‬ ‫92‬

‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫נפילתו של אחי הבכור‬ ‫הייתי בן ארבע-עשרה כשאחי הבכור ישראל נפל בקרב. הוא שירת זמן מה‬ ‫כנוטר במשטרת היישובים, התגורר בתל אביב, עד שהחליט לחזור הביתה‬ ‫לעזור בפרנסת המשפחה. עם פרוץ מלחמת העצמאות הצטרף ישראל לכוחות‬ ‫הלוחמים ושירת בחטיבת "גבעתי".‬ ‫בנובמבר 8491 הגיע אלינו שליח. אני פגשתי אותו בחוץ במקרה, הוא‬ ‫נתן לי מכתב, ביקשני למסור להורים ומלמל משהו כמו: "תודיע להורים שאחיך‬ ‫נעדר". באותה עת צה"ל לא היה ארגון מסודר, טרם הוקמה מחלקת נפגעים,‬ ‫ואיש לא חשב לשלוח את קצין העיר מלוּוה ברופא לבית המשפחה. מישהו הגיע‬ ‫ומסר את הידיעה המרה למשפחת זילברמן.‬ ‫ההורים התמוטטו. אמי, שכּל חייה הייתה חזקה ופעלתנית – קרסה‬ ‫ובכתה בכי קורע לב. אבי המאוּפּק נשא את כאבו בתוכו ולא התאושש עד סוף‬ ‫ימי חייו. עדינה, בת דודתי, זוכרת את אבי מגיע אליהם הביתה נשען על מקל‬ ‫וניכר שהוא שבור ואיבד כל טעם לחייו. הוא אמר לאחותו ולאמו, שהתגוררה‬ ‫אצלם, שהוא בעצמו ילך לשדה הקרב לחפש את בנו בכורו הנעדר.‬ ‫אבא נפטר ב-8791, שלושים שנה לאחר האסון, וכל אותן שנים לא‬ ‫פחת ולא עומעם כאבו. גם ייסוריי מצפון הציקו לו על החיכוכים הרבים שהיו‬ ‫בינו לבין בכורו סביב דרישתו שיסייע בפרנסת המשפחה. אבא שקע בדיכאון,‬ ‫התכנס בשתיקתו, לא הרבה להזכיר את בנו בכורו וניסה בקושי רב לחזור‬ ‫לעבודה. אימא תפסה את מקומו.‬ ‫03‬

‫נפילתו של אחי הבכור‬ ‫אחי הבכור, ישראל זילברמן ז"ל, בן‬ ‫עשרים ושבע בלבד היה במותו. בדף‬ ‫ההנצחה הממלכתי "יזכור" שנערך על ידי‬ ‫משרד הביטחון, נכתב:‬ ‫"בן טובה ואביגדור, נולד ביום א' באלול‬ ‫תרפ"א )1291.9.4( בטבריה. האח הבכור‬ ‫לשישה אחים ואחיות. עד גיל 21 למד‬ ‫ב"תלמוד-תורה" והמשיך בבית-הספר‬ ‫העממי מכיתה ו' עד שסיים את בית- הספר.‬ ‫ישראל למד מסגרות ובעונת החורף עבר‬ ‫לעבוד בקטיף בשרון כדי לעזור לפרנסת‬ ‫המשפחה מרובת הנפשות. משפרצו‬ ‫מאורעות תרצ"ו התגייס כחבר ה'הגנה' לשירות ביטחון בטבריה. עם התפשטות‬ ‫המהומות התגייס לנוטרות והוסיף לעמוד במגע עם ה'הגנה'. במלחמת העולם‬ ‫השנייה, כשהאויב הנאצי עמד בשערי מצרים, סירב להתגייס לצבא הבריטי משום‬ ‫שחש חובה לעזור לאביו החולה בפרנסת המשפחה ונענש על סירובו בפיטורין‬ ‫מהנוטרות. זמן מה עבד קשה בתל אביב ונאבק עם המחסור עד שמחלת אביו‬ ‫הכריחתו לחזור לטבריה.‬ ‫משהחלה מלחמת-העצמאות בחורף תש"ח, התייצב שוב להגנת העיר‬ ‫והסביבה בשמירה בלילות, בעבודת ביצורים, כמפקד עמדה וכקלע משובח‬ ‫ַ‬ ‫שכדוריו אינם מחטיאים מטרתם. אחרי שחרור טבריה עבר לשירות סדיר בחטיבת‬ ‫'גבעתי' והשתתף בכל הקרבות נגד הפולש המצרי. לאחר מבצע 'יואב' נערכו‬ ‫מספר מבצעים לצמצום 'כיס פלוג'ה', שבו כותרה חטיבה מצרית. אחד מאלה היה‬ ‫ההתקפה על משלט 7, שמדרום למשטרת עיראק-סואידן. על פלוגתו הוטל לכבוש‬ ‫משלט זה, אך היא נאלצה לסגת נוכח עדיפות האויב. בקרב זה נפל, ביום א'‬ ‫בחשוון תש"ט )8491.11.3(.‬ ‫ביום י"ח בטבת תשי"א )0591.21.72( הובא למנוחת-עולמים בבית-‬ ‫הקברות הצבאי בנחלת יצחק".‬ ‫13‬

‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫לימים נודע לי שהמצרים התעללו בגופות הלוחמים, אולם אימא בחוכמתה‬ ‫בחרה שלא לשמוע פרטים על הקרב ועל מותם של הנופלים.‬ ‫עם תום ימי האבל שינסה אימא מותניים, המשיכה לעבוד כתופרת,‬ ‫סייעה בחלוקת החלב והתמודדה עם החיים עוטה מסכה של כוח ואומץ.‬ ‫כשהתבגרתי שאלתי אותה "מאיפה לקחת הכוחות?" והיא ענתה: "פשוט מאוד,‬ ‫בכל פעם שאני כבר לאחר ייאוש, נוגעת בתחתית הבור ונדמה שכבר אין דרך‬ ‫להיחלץ מהצרה ואין גרוע ממנה – אני נעמדת", אמרה והדגימה לי הזדקפות‬ ‫קומה "ומכריחה את עצמי להרים את הראש ולהמשיך לצעוד קדימה". וכך על‬ ‫פי תפיסת עולמה הבּריאה והמעשית נעשתה אימא למפרנסת הראשית והמשיכה‬ ‫את חייה למרות האובדן הנורא, הבכי והא ֶל שליווּ אותה עד יום מותה.‬ ‫ֵב‬ ‫אסנת ויצחק, אחיי הגדולים, כבר עזבו את הבית והתגוררו בתל אביב.‬ ‫נותרו בבית זוג הורים כואבים, אני ושתי אחיותיי הקטנות, שרה וגלילה.‬ ‫הידיעה המרה הותירה אותי המום והלום צער, באותם ימים התרסק עולמי. נוסף‬ ‫על האבל הכבד על נפילת אחי, מצוקתם של הוריי יצרה אצלי תחושה שעל‬ ‫כתפיי תוטל האחריות לדאוג למשפחה ובייחוד לשתי אחיותיי. בחופש הגדול‬ ‫שבין כיתה י' לי"א, בקיץ 0591, הוזמנתי יחד עם חבריי, לקורס מ"כים בן‬ ‫שישה שבועות במסגרת הגדנ"ע בראש הנקרה. בתחילה הייתי נרגש כולי עד‬ ‫שהבנתי שלא אוכל לצאת. אימא ראתה שאינני עורך הכנות ושאלה: "מה‬ ‫קרה?" "ומי יחלק חלב?" עניתי בשאלה.‬ ‫"אני ואחיותיך הקטנות", השיבה מיד בנחרצות. אמי האוהבת, החמה‬ ‫והחכמה – החליטה ללא היסוס שאצא לקורס ויהי מה. בזכותה זכיתי בקיץ‬ ‫ההוא להיות נער ככל האחרים. הקורס היה כצפוי חוויה נפלאה, ואני התרחקתי‬ ‫)לפחות כלפי חוץ( מהעצב ומהשכול שקנו להם משכן קבע אצלנו בבית.‬ ‫23‬

‫חיל האוויר‬ ‫חיל האוויר‬ ‫בשנת 0591, כשאני בן שש-עשרה, סיפר לי חברי לכיתה מ"עמל", משה‬ ‫שמואלי, בן סג'רה )אילניה של היום(, שראה מודעות בעיתונים שמתקיימים‬ ‫מיוּנים לקורס טיס. הוא הציע שניסע יחד. נסענו לקריית עקרון שמול בתיה‬ ‫ִ‬ ‫הדרומיים נמצא בסיס חיל האוויר תל נוף. הגענו בסנדלים ובמכנסיים קצרים.‬ ‫נדמה היה לנו שכּל האחרים באו ממשפחות מבוססות, מבתי ספר עיוניים,‬ ‫וממרכז הארץ, ורק אנחנו טבריינים מ"עמל". המיונים נמשכו שלושה ימים:‬ ‫תרגילים שונים, מבחן פסיכומטרי, וּועדות קבלה בכתב ובעל פה. להפתעתי‬ ‫ולשמחתי, מקץ חודשיים בערך, קיבלתי מכתב קצר: "אנו שמחים להודיעך‬ ‫שהתקבלת לקורס טיס". נבחנים רבים שפגשתי ביום ההוא נשרו כבר לאחר‬ ‫המיון הראשוני, וביניהם לצערי גם חברי משה שמואלי.‬ ‫למזלי הוריי לא ראו את המכתב, אפשר שחיכיתי מדי יום ביומו לדוור‬ ‫כדי שהמכתב לא יגיע לידיהם. אמי אמרה לא פעם: "מתי, אתה לא תלך לתפקיד‬ ‫ִַ‬ ‫מסוכן". היא כל כך פחדה שיקרה אסון נוסף במשפחתנו והודיעה לי שאם אגיע‬ ‫ליחידה קרבית היא בעצמה תבוא לדויד בן-גוריון ותודיע לו חד וחלק שהיא‬ ‫כבר שכלה בן אחד ואיננה מוכנה לסכן בן נוסף. אני חושב שאפילו ראש‬ ‫הממשלה לא יכול היה לעמוד בפניה. וכך במחי שיחה אחת היה נגנז חלומי‬ ‫להיות טייס.‬ ‫33‬

‫מה'חיידר' לקוֹקפּיט‬ ‫ֵ ֶ‬ ‫בלי למצמץ סיפרתי לאימא שהתקבלתי לבית הספר הטכני של חיל‬ ‫האוויר והחתמתי אותה על האישור הנדרש. רק שנים לאחר מכן נודע לה שבמו‬ ‫ידיה היא חתמה על אישור לגיוסי כבר בגיל שבע-עשרה ועוד לקורס טיס.‬ ‫המכתבים שלא כתבתי לאימא‬ ‫בשנת 1591 הלכתי ללשכת הגיוס בטבריה ומשם נשלחתי לבסיס קליטה‬ ‫ולטירונות. כעבור שבוע קיבלתי הודעה לעזוב את מחנה הטירונים ולהגיע לבית‬ ‫הספר לטיסה בכפר סירקין שליד פתח תקווה.‬ ‫רוב המדריכים בקורס היו טייסים שהוכשרו בצבא הבריטי, חלקם‬ ‫דיברו רק אנגלית. כבר מהיום הראשון הבנתי שאני בצרות צרורות. השיעורים‬ ‫הראשונים עסקו ביסודות ובהיבטים התיאורטיים של הטיסה: מתמטיקה,‬ ‫פיסיקה, אווירודינמיקה, ועוד תחומים שבקושי שמענו עליהם ובוודאי לא מי‬ ‫שלמד ב"עמל". היינו כשלושים פרחי טיס בצריף ואני למדתי וחרשתי מדי‬ ‫לילה. בדרך כלל ישבתי מחוץ לצריף עם מנורה קטנה. התפללתי שאעבור‬ ‫בשלום את החומר התיאורטי.‬ ‫חברי לקורס יהושע נוימן )שדבק בו הכינוי "דּוּ ָן"( הזכיר לי שבלילות‬ ‫כ‬ ‫הייתי מדבר מתוך שינה וחוזר על השם ישראל. "מי זה ישראל?" הם שאלו,‬ ‫ואני עניתי בקיצור נמרץ: "אחי הגדול שנהרג".‬ ‫במשך כל הקורס, כמעט שנתיים, הייתי מנותק ומבודד מהחיים שמחוץ‬ ‫לבסיס. חששתי לבוא הביתה שמא ייוודע לאימא שאני בקורס טיס, לכן כתבתי‬ ‫להם רק מכתבים אחדים. טלפון עוד לא הותקן בבית הוריי, והעדפתי למסור‬ ‫להם דרישת שלום באמצעות חברים. פעם אחת בלבד שכנע אותי חברי ישפה‬ ‫)שהתחתן לימים עם בתו של פרומין, בעל מפעל לעוגיות( לבוא אתו לשבּת‬ ‫43‬

‫חיל האוויר‬ ‫הביתה. הודיתי לו ולהוריו על האירוח אך הייתי נבוך, לא רציתי להכביד, וכל‬ ‫אותו סוף שבוע התחדד הפער שבין העולם שלו לשלי. לכן כשיצאו חבריי‬ ‫לשבת הביתה התנדבתי להחליף אותם בשמירה והעדפתי להקדיש את הזמן‬ ‫להשלמת החומר הלימודי, שהרי הפער בין ההשכלה שלי לזו של חבריי היה‬ ‫בעוכריי כל העת.‬ ‫מקץ ארבעת החודשים הראשונים שהוקדשו ללימודים תיאורטיים‬ ‫עברתי את "המכין" ועליתי לשלב הבא "הראשוני" שבו התחלנו לטוס על‬ ‫ה"סטירמן". שמונה שעות טיסה הדריך אותי המדריך יצחק שקד ואז שלח אותי‬ ‫למבחן לטיסת סולו ראשונה. הבוחן, מר אַונס, יליד פינלנד, הורה לי לבצע‬ ‫ֶו‬ ‫שתי נחיתות ומקץ חמש-עשרה דקות ירד מהמטוס ומצאתי את עצמי טס סולו,‬ ‫לבדי בשמי הרצליה.‬ ‫הייתי עדיין טייס מתחיל וחסר מיומנות, עובדה היא שבתחילת‬

Add a comment

Related presentations